תולדות התיאטרון הישראלי: מהמושבות ועד הבמות הגדולות

ראשית התיאטרון העברי בארץ ישראל

התיאטרון העברי בארץ ישראל התחיל את דרכו בראשית המאה ה-20, כאשר רוח ההתחדשות הלאומית והתרבותית של התנועה הציונית הניעה גם את הרצון לבנות תרבות עברית מודרנית. בשנים אלו, במקביל למאמצים להחייאת השפה העברית כשפה מדוברת, החלו להופיע גם ניסיונות ראשונים להעלות הצגות בעברית.

בתקופת העלייה הראשונה והשנייה (1882-1914), התקיימו הופעות חובבניות במושבות, בעיקר על ידי תלמידי בתי ספר ופעילים ציוניים. אלה היו בעיקר מחזות קצרים או טקסים דרמטיים שעסקו בנושאים תנ"כיים והיסטוריים, והם שימשו כלי חינוכי להנחלת ערכים לאומיים וציוניים.

האירוע המכונן בהיסטוריה של התיאטרון הישראלי היה הקמת תיאטרון "הבימה" במוסקבה בשנת 1917 בהנהגתו של נחום צמח. למרות שהוקם ברוסיה, "הבימה" היה תיאטרון עברי מלכתחילה, עם שאיפה להגיע לארץ ישראל. ההצגה המפורסמת ביותר שלהם בתקופה זו, "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי בבימויו של יבגני וכטנגוב, הפכה לאבן דרך בתיאטרון העולמי והציגה את הפוטנציאל של התיאטרון העברי.

במקביל, בארץ ישראל עצמה, הוקם "התיאטרון הארץ ישראלי" (התא"י) בשנת 1924 ביפו, בהנהלתם של משה הלוי ומנחם גנסין. תיאטרון זה היה הראשון שפעל באופן מקצועי בארץ, והעלה הן מחזות מקור והן עיבודים של יצירות בינלאומיות. שנים ספורות לאחר מכן, ב-1927, נוסד תיאטרון "האהל" בהנהלת משה הלוי, שהתמקד בהצגות עם מסר חברתי וסוציאליסטי, ברוח תנועת העבודה.

שנת 1931 היתה נקודת ציון משמעותית כאשר תיאטרון "הבימה" עלה סוף סוף לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. עם שחקנים מוכשרים כמו חנה רובינא, אהרון מסקין ושמעון פינקל, הבימה הפך במהרה למוסד תרבותי מרכזי ביישוב העברי. ב-צרכנות התרבותית של אותה תקופה, תיאטרון היה מצרך יוקרתי שסימל את התבססות התרבות העברית החדשה.

שנות הארבעים והחמישים: תיאטרון בצל הקמת המדינה

תקופת המעבר מיישוב למדינה, שנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20, היתה תקופה מעצבת עבור התיאטרון הישראלי. הקמת המדינה ב-1948 ומלחמת העצמאות שבאה בעקבותיה השפיעו עמוקות על היצירה התיאטרונית, שנדרשה להתמודד עם מציאות פוליטית חדשה ועם צורך מתגבר בעיצוב זהות ישראלית.

בשנת 1944 נוסד "התיאטרון הקאמרי" בתל אביב על ידי קבוצת שחקנים צעירים בראשות יוסף מילוא. הקאמרי ביקש להציג אלטרנטיבה מודרנית ועכשווית לסגנון התיאטרלי ה"פתטי" והסמלי של הבימה. הוא התמקד במחזות בעלי אוריינטציה אירופאית מודרנית, והציג תיאטרון קרוב יותר לחיי היומיום של הצברים (ילידי הארץ).

בשנים שלאחר הקמת המדינה, נעשה מאמץ מכוון לפתח מחזאות מקורית ישראלית שתשקף את החוויה הישראלית החדשה. מחזאים כמו יגאל מוסינזון, אהרן מגד ומשה שמיר כתבו מחזות שעסקו בחוויית המלחמה, בקליטת העלייה ובמתחים החברתיים שאפיינו את המדינה הצעירה. המחזה "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר, שהוצג לראשונה ב-1948, היה לאחד המחזות המשפיעים ביותר של התקופה, בהציגו את דמות הצבר האידיאלי המקריב את עצמו למען המולדת.

במקביל, ניכרה גם השפעה של התיאטרון האמריקאי, במיוחד של מחזאים כמו ארתור מילר וטנסי ויליאמס, שהוצגו בתרגום לעברית והשפיעו על סגנון המשחק והבימוי. המגע עם תיאטרון מערבי עכשווי סייע לתיאטרון הישראלי להתנתק בהדרגה מהמסורת הרוסית-אירופאית שאפיינה אותו בראשיתו.

בתקופה זו גם התחילו להיווצר מוסדות תרבות רשמיים. ב-1958 הוכרז תיאטרון "הבימה" כתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל, מה שהעניק לו מעמד וסיוע ממשלתי. החלו גם לצמוח בתי ספר למשחק, כמו בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" שנוסד ב-1951, שהכשירו דור חדש של שחקנים ויוצרים ישראלים.

שנות השישים והשבעים: מבשילה שפה תיאטרונית ישראלית

שנות השישים והשבעים היו תקופה של התבגרות וגיבוש זהות עבור התיאטרון הישראלי. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973), החלה להתפתח גישה ביקורתית יותר כלפי הנרטיב הציוני הרשמי, וזו באה לידי ביטוי גם בבמה התיאטרונית.

אחת הדמויות המשמעותיות ביותר שעלתה בתקופה זו היה המחזאי חנוך לוין, שהחל את דרכו עם מערכונים סאטיריים שהוצגו בתיאטרון הקאמרי. הצגות הסאטירה של לוין, כמו "מלכת אמבטיה" (1970), עוררו סערות ציבוריות בשל הביקורת החריפה שהשמיעו כלפי החברה הישראלית והמיתוסים הלאומיים שלה. בהמשך דרכו, פיתח לוין גם סגנון ייחודי של קומדיות ו"מחזות זוועה" שעסקו במצב האנושי באופן אוניברסלי, אך עם ייחוד ישראלי ברור.

מחזאי חשוב נוסף שפעל בתקופה זו היה יהושע סובול, שמחזות כמו "ליל העשרים" (1976) עסקו באופן ביקורתי בסוגיות חברתיות ופוליטיות. גם ניסים אלוני התבלט בתקופה זו עם מחזות פואטיים שמיזגו מציאות ופנטזיה, כמו "הנסיכה האמריקאית" (1963) ו"הכלה וצייד הפרפרים" (1967).

בשנות השבעים נפתחו גם אפשרויות חדשות לתיאטרון ניסיוני ואלטרנטיבי. תיאטרון "החאן" נוסד בירושלים ב-1967 והתמקד במחזות מקוריים ובגישה אוונגרדית. במקביל, החלה לצמוח סצנת "תיאטרון פרינג'" של קבוצות קטנות ועצמאיות שחיפשו דרכי ביטוי חדשות.

בתחום הבימוי, החלו להופיע במאים ישראלים שפיתחו שפה בימתית ייחודית, כמו עודד קוטלר, חנוך לוין, דויד לוין ומיכאל אלפרדס. התרחבה גם ההשכלה התיאטרונית הפורמלית, עם הקמת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ב-1972, שהפך לכור מחצבתם של יוצרים ותיאורטיקנים רבים.

בתקופה זו הושקעו גם משאבים בבניית היכלי תרבות ובמות חדשות. משכן חדש לתיאטרון הבימה החל להיבנות בתל אביב, והחלו לקום תיאטראות עירוניים בערים שונות, כמו תיאטרון חיפה (1963) ותיאטרון באר שבע (1973).

מתי החל התיאטרון הישראלי לעסוק בביקורת חברתית?

התיאטרון הישראלי החל לעסוק בביקורת חברתית ופוליטית משמעותית בעיקר מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. מלחמת ששת הימים (1967) היוותה נקודת מפנה שלאחריה החלו יוצרים כמו חנוך לוין, יהושע סובול וניסים אלוני להטיל ספק במיתוסים הלאומיים ולבחון באופן ביקורתי את החברה הישראלית. מופעי הסאטירה "מלכת אמבטיה" (1970) ו"יסורי איוב" (1968) של חנוך לוין היו מהראשונים שעוררו סערה ציבורית בשל ביקורתם הנוקבת על המדיניות הישראלית והמיליטריזם. התיאטרון הפך לבמה לדיון ציבורי בנושאים רגישים שלא תמיד זכו לביטוי במרחבים אחרים.

שנות השמונים והתשעים: רב-תרבותיות ופוסט-ציונות

שנות השמונים והתשעים היוו תקופה של פריחה ושינוי דרמטי בתיאטרון הישראלי. מגמות פוסט-ציוניות והשפעת הפוסט-מודרניזם העולמי יצרו אקלים חדש שאפשר לתיאטרון להרחיב את גבולותיו הן מבחינה תמאטית והן מבחינה סגנונית.

ב-1982, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הוצג המחזה "נפש יהודי" מאת יהושע סובול בתיאטרון חיפה, שעורר סערה ציבורית בשל הביקורת החריפה שהשמיע על ההתנהלות הישראלית במלחמה ועל הסכנות שבלאומנות. מחזה זה סימן את תחילתו של "תיאטרון פוליטי" מובהק בישראל.

תיאטרון "גשר", שנוסד ב-1991 על ידי עולים מברית המועצות לשעבר בראשות יבגני אריה, הביא לישראל מסורת תיאטרונית רוסית עשירה וחדשנית. גשר פעל בתחילה בשתי שפות, רוסית ועברית, והציג רפרטואר רחב שכלל עיבודים לספרות רוסית קלאסית לצד מחזות ישראליים מקוריים. הצלחתו של גשר סימלה את תחילתו של עידן רב-תרבותי בתיאטרון הישראלי.

בשנות התשעים החלו להופיע גם קולות של קבוצות מיעוט שקודם לכן לא זכו לייצוג משמעותי. תיאטרון ערבי-ישראלי התפתח עם להקות כמו תיאטרון אל-מידאן בחיפה (נוסד ב-1994), שהציג מחזות בערבית שעסקו בזהות הפלסטינית והקונפליקט הישראלי-פלסטיני. במקביל, החלו להופיע גם יותר יוצרות נשים בתיאטרון, ונושאים פמיניסטיים זכו לתשומת לב גוברת.

תיאטרון בית לסין, שנוסד כתיאטרון פועלים קטן עוד בשנות ה-40, הפך בשנות ה-80 וה-90 לתיאטרון רפרטוארי מרכזי שהתמקד במחזות מקור ישראליים. תחת ניהולו של ציפי פינס מ-1993, הפך בית לסין לאחד התיאטראות הפופולריים בישראל, המציג מחזות שעוסקים בנושאים חברתיים אקטואליים.

בתחום הסגנוני, ניכרה השפעה הולכת וגוברת של אסתטיקות פוסט-מודרניות. במאים כמו עומרי ניצן, עידו רוזנברג ומיכאל גורביץ' הביאו לבמה הישראלית שפה ויזואלית עשירה ומורכבת, שחרגה מהמסורת הריאליסטית. תיאטרון פיזי וויזואלי החל לתפוס מקום משמעותי, בהשפעת להקות בינלאומיות שהגיעו לישראל במסגרת פסטיבלים כמו פסטיבל ישראל.

חשוב לציין את תרומתו של למידע נמוסף באתר הבית שתמיד עקב אחר התפתחויות אלה, המרכז של Tiverton Market Centre מספק ניתוח מעמיק של התפתחויות תרבותיות בישראל וברחבי העולם, ומהווה משאב חשוב למי שמתעניין בהיסטוריה התרבותית של ישראל.

תיאטרון ישראלי במאה ה-21: בין מסורת לחדשנות

המאה ה-21 מציבה בפני התיאטרון הישראלי אתגרים חדשים ומרתקים. מצד אחד, התיאטראות הממוסדים – הבימה, הקאמרי, גשר, בית לסין ותיאטרון חיפה – ממשיכים להציג רפרטואר מגוון ולמשוך קהל רחב. מצד שני, ניכרת תנופה משמעותית של יצירה אלטרנטיבית ועצמאית שמאתגרת את המוסדות הוותיקים.

שנת 2004 היתה נקודת ציון חשובה כשתיאטרון הבימה והקאמרי החלו בשיתוף פעולה תחת קורת גג אחת, במתחם "הבימה" המחודש בתל אביב, שיתוף פעולה שסימל את המגמה לאיחוד כוחות מול אתגרים כלכליים.

האתגר הכלכלי הוא אכן אחד המאפיינים הבולטים של התיאטרון הישראלי במאה ה-21. קיצוצים בתקציבי התרבות, לצד מחלוקות פוליטיות על תכני התיאטרון, יצרו לא פעם משברים תקציביים שאיימו על המשך קיומם של מוסדות תיאטרון ותיקים. המחלוקת סביב "חוק הנאמנות בתרבות" (שלא התקבל בסופו של דבר) העלתה שאלות נוקבות על חופש הביטוי האמנותי והיחסים בין תרבות לפוליטיקה בישראל.

מבחינה סגנונית, ניכרת בשנים האחרונות השפעה הולכת וגוברת של תיאטרון בינלאומי, בין השאר בזכות פסטיבלים כמו פסטיבל ישראל ופסטיבל עכו לתיאטרון אחר. התיאטרון הישראלי משלב כיום אסתטיקות מגוונות – מתיאטרון פיזי ווויזואלי, דרך מופעי מחול-תיאטרון, ועד למיצגים בינתחומיים המשלבים וידאו ומדיה דיגיטלית.

התיאטרון הקהילתי והחברתי זוכה גם הוא לפריחה בעשורים האחרונים. תיאטרון "הידית" בבאר שבע, תיאטרון קהילתי ביפו, "הולגאב" – תיאטרון של יוצאי אתיופיה, ומיזמים דומים מבקשים להשתמש בתיאטרון ככלי לשינוי חברתי ולהעצמת קהילות מוחלשות.

יוצרים ישראלים צעירים כמו יאיר שרמן, נועה לזר, מיכאל רוכובסקי ועינת וייצמן מובילים כיום גישה אוונגרדית וניסיונית, שלעתים זוכה להכרה בינלאומית לפני שהיא מתקבלת בישראל. להקות כמו "תיאטרון החדר" ו"תיאטרון כלים" עוסקות בחקר האפשרויות הבימתיות באופן שמאתגר את הגבולות המסורתיים של התיאטרון.

במקביל, ממשיכה המסורת של תיאטרון פוליטי וביקורתי. מחזות כמו "החקירה" (2004) מאת יהושע סובול, שעסק בפשעי מלחמה, או "שיינדלה" (2013) מאת חנן שניר, שעסק ביחס לניצולי שואה, ממשיכים את המסורת של תיאטרון מעורב חברתית ופוליטית.

תיאטראות מרכזיים ומוסדות תיאטרון בישראל

המפה התיאטרונית של ישראל עשירה ומגוונת, עם מספר מוסדות מרכזיים שמובילים את העשייה התיאטרונית במדינה לצד מגוון רחב של תיאטראות קטנים, קבוצות פרינג' ויוזמות עצמאיות.

תיאטרון הבימה, שנוסד ב-1917 במוסקבה ועלה לישראל ב-1931, הוא התיאטרון הלאומי של ישראל והוותיק ביותר. משכנו בכיכר הבימה בתל אביב עבר שיפוץ מקיף שהושלם ב-2012, והוא כולל כיום ארבע במות שונות. רפרטואר הבימה משלב מחזות קלאסיים, מחזות ישראליים מקוריים והפקות בינלאומיות. למרות המעמד היוקרתי, הבימה נאבק בשנים האחרונות עם קשיים כלכליים משמעותיים.

תיאטרון הקאמרי, שנוסד ב-1944, הוא אחד התיאטראות המובילים בישראל עם דגש על תיאטרון עכשווי ומחזות מקור. משכנו נמצא גם הוא בתל אביב, והוא כולל חמש במות שונות. הקאמרי מפיק מדי שנה כ-10-12 הפקות חדשות, ומציג כ-900 הצגות בשנה בפני כחצי מיליון צופים.

תיאטרון בית לסין, שהחל את דרכו כתיאטרון פועלים של הסתדרות העובדים, הפך לתיאטרון מרכזי המתמקד במחזות מקור ישראליים העוסקים בסוגיות חברתיות ואישיות. משכנו החדש ברחוב דיזנגוף בתל אביב נחנך ב-2019 וכולל שתי במות מודרניות.

תיאטרון גשר, שנוסד ב-1991 על ידי עולים מברית המועצות לשעבר, התבסס כתיאטרון בעל סגנון ויזואלי ייחודי. תחת הנהגתו האמנותית של יבגני אריה, הפך גשר לאחד התיאטראות המוערכים בישראל, עם הצלחה בינלאומית משמעותית.

תיאטרון חיפה, שנוסד ב-1963, התפרסם בשנות ה-80 וה-90 כתיאטרון פוליטי ביקורתי. בשנים האחרונות הוא ממשיך להציג רפרטואר מגוון, עם דגש על מחזות מקור ומחזות בינלאומיים עכשוויים.

תיאטרון באר שבע, שנוסד ב-1973, הוא התיאטרון הרפרטוארי הגדול בדרום הארץ. תחת הנהלתו האמנותית של דני הורוביץ בשנים האחרונות, הציג התיאטרון שילוב של קלאסיקות בעיבודים חדשניים ומחזות מקור.

לצד אלה, פועלים בישראל מוסדות תיאטרון נוספים, כמו תיאטרון החאן בירושלים, המתמקד במחזות קלאסיים בעיבודים עכשוויים; תיאטרון הפרינג' בבאר שבע; תיאטרון יידישפיל, המציג בשפת היידיש; תיאטרון אל-מידאן בחיפה, המציג בערבית; ותיאטרון תמונע בתל אביב, המהווה במה לתיאטרון ניסיוני ועצמאי.

בתחום ההכשרה, בולטים בישראל מספר בתי ספר למשחק ואמנויות הבמה: בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן, החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין, ובית הספר הגבוה לאמנויות הבמה "סמינר הקיבוצים".

סיכום

התיאטרון הישראלי עבר מסע מרתק מראשיתו כיוזמה חלוצית בשירות המפעל הציוני ועד להפיכתו לשדה יצירה מגוון ועשיר, המשקף את כל גווניה ומורכבויותיה של החברה הישראלית. לאורך הדרך, שימש התיאטרון כראי לתהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים שעברו על המדינה והחברה הישראלית, וסייע בעיצוב השיח הציבורי.

מתיאטרון שביקש לבסס את הנרטיב הציוני ולחזק את הזהות הלאומית המתגבשת, הפך התיאטרון הישראלי למרחב ביקורתי ופלורליסטי, המאפשר השמעת קולות מגוונים, גם כאלה שנדחקו בעבר לשוליים. ההתפתחות מתיאטרון הנשען על מסורות אירופאיות לתיאטרון בעל שפה ייחודית משלו, המשלב השפעות גלובליות עם מקומיות, משקפת את התפתחותה של ישראל עצמה.

ב-Tiverton Market Centre, אנו מאמינים כי הבנת ההיסטוריה התרבותית של ישראל, ובפרט של התיאטרון הישראלי, חיונית להבנת החברה הישראלית המורכבת. כמרכז תרבותי המחויב לקידום הבנה עמוקה יותר של תהליכים חברתיים ותרבותיים, אנו רואים חשיבות בהעמקת הידע והמודעות להיסטוריה התיאטרונית של ישראל.

האתגרים העומדים בפני התיאטרון הישראלי כיום – כלכליים, פוליטיים, טכנולוגיים וחברתיים – מצריכים חשיבה מחודשת ויצירתית. יחד עם זאת, העושר והמגוון של היצירה התיאטרונית בישראל כיום, והכישרון היצירתי של יוצריה, מבטיחים כי התיאטרון הישראלי ימשיך להתפתח ולהוות מראה משמעותית לחברה הישראלית ולתהליכים העוברים עליה.

כצופים בתיאטרון הישראלי אנו מוזמנים לא רק להתפעל מהיצירה האמנותית, אלא גם להשתתף בדיאלוג המתמשך על זהותנו המשותפת, על העבר שלנו ועל העתיד שאנו מבקשים לבנות. התיאטרון, כאמנות חיה המתרחשת במפגש ישיר בין היוצרים לקהל, ממשיך להציע חוויה אנושית מעמיקה שאין לה תחליף במציאות הדיגיטלית של ימינו.